יהודי הגולה החדשים- שבוע בברלין

אני יוצאת למרפסת לשאכטה עם עצמי, רצף הדיבור הזורם ששוטף את הדירה הברלינאית והמחוממת עדיין מסקרן. משהו בי מפחד לאבד רלוונטיות, מפחד להישאר מאחור ובכל זאת מאפשרת לעצמי להיות לבד עם המחשבות שעולות.

שואפת עוד שאיפת רעלנים לריאות ומרגישה את שריפת הטבק והנייר. קר פה. מאוד. רוחות קרות ואווירה חורפית. לא יכולה שלא לחשוב על אבותיי מוכרחים ללכת בכפור דומה, בימים אפלים של העבר.

אחרי המסע לפולין נשבעתי ביני לבין עצמי שרגלי לא תדרך על אדמות פולין-גרמניה-אוסטריה לעולם. אין לי מה לחפש על אדמה מקוללת שכזו. ועכשיו אני רואה את ההשלכות של שינוי הגישה הזו בי.

טסתי לשבוע בברלין.

לקבל הצצה אל נקודת המבט השונה של ״יהודי הגולה״. לא היהודים שחיו בתקופת הניצנים של חלום מדינת היהודים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא ״יהודי הגולה החדשים״.

ישראלים צעירים שבעקבות אירועים וחוויות אישיות שכולנו עוברים, הבינו שאינם רוצים להיות חלק מהעול הכבד שמגיע יחד עם חיים בארץ-מדינת ישראל. אותם צעירים מאסו במלחמות שרובנו קיבלנו בירושה ללא כל התנגדות. מלחמות שווא בין ממשלות. ממשלות שגורמות לכולנו לשלוח נערים ונערות אל המוות בחסות ערכים.

כשבעצם הסיבות האמיתיות של אותן מלחמות הן כסף, שליטה של העולם התחתון והמשך הבבילון בינינו.

בריחת המוחות בהתהוות

משהו בעיר הזו מאפשר את הריסטרט שבאיה מבקשים לעצמם. ״הסיכוי שתפגוש פה בן אדם ברחוב יותר מפעם אחת הוא קלוש״ מעידים החברים. אם אתה רוצה לחיות חיים כפולים, המחולקים לחיי יום ועבודה וחיי לילה, סמים ומסיבות, בוא אלינו! לארץ הצעירים החופשיים. ההתניידות ממקום למקום קלילה. כל דבר שתחשוק בו נמצא במרחק נגיעה ממך, לא משנה באיזו מן השכונות הרבות של ברלין אתה נמצא.

אדם יכול לנטוש את כל חייו הקודמים ולהתחיל כאן מחדש. ליצור לעצמו חיים חדשים עם קצב חיים אחר ממה שלימדו אותנו. בדיבור עם האנשים שהחליטו לרדת מהארץ אפשר לחוש בחוסר מכתשי הלחץ בעולמם. בחור צעיר שהעדיף לחיות בניחותא ולהתחיל ללמוד מוזיקה בברלין, אחר פתח בר נישתי. אנשים טובים שמצער אותי לראות שאינם חלק מקבוצת האנשים הטובים שהיו יכולים לשנות דברים אצלנו, בארץ המלחמות הבלתי נגמרות.

אולי באיזשהו מקום זוהי הנוחות שגרמה לנו כעם שנים ארוכות לחיות בגולה. אולי זוהי הנוחות שכל אדם שואף אליה ללא קשר לאיזה עם הוא ״שייך״ אליו.

ההיסטוריה האלימה שכולנו מכירים טוב מידי ולא מספיק טוב, אילצה אותנו להתקבץ בקבוצה שעדיין לא מקבלת את כל יושביה.

מזג האוויר

חשוב להבין- קר פה. הקור שולט פה במרבית מהזמן. באופן פואטי- מזג האוויר הפוך באופן מושלם מהמזג הישראלי. רוב השנה קר, כמה חודשים נהנים ממזג אוויר מחמם.

הקור משנה את כל צורת החיים של היצורים שחיים בתוכו. כשאתה יוצא לרחוב הברלינאי בעל הרוחות הקרירות שנושבות על פנייך אתה צריך לצאת עם מטרה, ולהגיע אליה בלי עיכובים. האפשרות של לעצור באמצע הרחוב ולנהל שיחה או לשבת סיגריה היא אפשרות קרה ביותר.

בהתבוננות על אותו רחוב מהמרפסת של מארחיי ובמיוחד תוך כדי הליכה בו אפשר לשים לב ליעילות שהקור מייצר אצל אנשים. כולם הולכים-רצים למחוז חפצם. המון מעשנים. שאיפת העשן מחממת את הריאות שנשמו אוויר קר לתוכן. אוויר קר ועוד פעם עשן. חוזר חלילה בתוך השגרה היומיומית.

עד שלבסוף נדמה כי קיים כאן איזשהו מסך עשן כמו ששר אריאל זילבר.

כל אחד מתעסק בעולמו הפנימי ובכך מאפשר לכל העולמות מסביבו להתקיים.

לכל דבר יש חסרונות

יש איזושהי סחרחרה, מן שיכרון חושים מסנוור בברלין. הכל פה והכל מהיר. הכל גם לא שֶׁלִּי. יכול להיות שאלה תכונות ישראליות שמושרשות בי. יכול להיות שזה האופי שלי. כשבחוץ הכל שוצף וגועש הנפש שלי אומרת להישאר בבית. להישאר בחום ובמוכר.

אותן תחושות של הטיול האחרון למזרח חוזרות. למה בעצם יש לי לצאת מהבית? מה מספיק חשוב כדי שאעשה אותו? מה מספיק מעניין כדי שאלך ואראה אותו? כשהשאלות האלה עולות התשובות לא מגיעות, כשמגיעות הן מדכאות.

פתאום שיחה עם בן אדם חדש מציבה אותי מול השדים וחוסר הביטחון שלי, והרי כולם מעניינים פה וכולם מבלים ויוצאים ועושים סמים ומזדיינים וכיף להם במקסימום, לכאורה.

אבל אולי אני לא רוצה את כל הרעש הזה, את כל הסחות הדעת הרועשות האלה. אולי מספיק לי חיים שקטים במדינה הרועשת והמסובכת שלי?

ערב אחרון

שבוע של התבלבלויות והשוואות אין סופיות ביני ובין הסביבה הברלינאית-ישראלית לשעבר נגמר בערב מפתיע ומהנה במיוחד.

ערב שבסופו השתדלנו לא להחליק על שכבת הקרח הראשונה שנוצרה על מדרכות ברלין, הגענו למועדון טכנו

ו-וואו איזה כיף.

סוף סוף הצלחתי להשקיט כל כך הרבה מחשבות, לעצום עיניים ולהיכנס לתוך הצלילים של מוזיקה אלקטרונית בועטת המשלבת בתוכה מילים בגרמנית. מצדדיי אנשים מתמזמזים, צוחקים ונהנים ואני מצליחה לצלול אל תוך הצלילים באופן טוטאלי ומשכר.

באותו הערב נתתי לעצמי להינות. כי החיים יכולים להיות יפים.

וחשוב להדגיש, כשאני לא מצליחה לגעת ברעיון וכשהוא נראה לא מציאותי זה גם בסדר. זה מה שאני מסוגלת אליו נכון לאותו הרגע.

מסקנות

ביפו אני מתרגלת את הפרקטיקות שימוש בתחב״צ שלא הצלחתי לקיים בברלין.

פתאום נראה לי הזוי שבכלל ציפיתי מעצמי אחרי ימים ספורים לדעת לנוע במרחב חדש לגמרי שאף פעם לא הייתי בו. בשפה שלא שלי. במזג אוויר לא שלי. באנרגיות שקיבלתי מהרחוב שלא שלי.

יהודי הגולה עשו בחירה. הם בחרו להתחיל מחדש. אשכרה ריסטרט לחיים. לשנות את כל מה שהכירו עד היום כדי ליצור משהו טוב יותר.

הרצון לשפר את החיים הוא הגיוני ואפשר אפילו להגדירו כיצר הישרדותי. אם זה מה שעושה להם טוב וזה מה שהם בחרו לעצמם, מי אתה אני או כל אחד אחר שיגיד להם אחרת? שימתח ביקורת?

כל אחד מאיתנו נולד לתוך סביבה מסוימת, קלפים שחילקו לו החיים. אותם אנשים בחרו לקחת את אותם קלפים ולסנן לפי מה שנכון להם, להוסיף קלפים חדשים למשחק חייהם.

את אותו הדבר אני יכולה להעיד על עצמי ועל כל חבריי שבוחרים להישאר בארץ ישראל.

שום דרך אינה טובה או רעה, כל אחד ומה שמתאים ונכון עבורו. ומכאן ההשוואה בין היהודים ברחבי העולם מאבדת משמעות.

ברוך השם מוקפת אנשים וחברים טובים בארץ ישראל ובעצם בכל העולם. מקווה שנמשיך כולנו לעבוד בלשפר את עצמנו ולנסות לקבל את כולם. לאפשר לכל אחד להגשים ולקיים את עצמו.

בכל עיר, בכל ארץ, בכל פעם שאלוהים החזיר בנו נשמתנו.